חוקרים.קום
חוקרים פרטיים * חוקר פרטי * חקירות פרטיות
|
כאן קבור הכלב / מאת: אייל סברוהיא הייתה בשנות החמישים המוקדמות לחייה, נאה מאוד, על גבול המצועצעת. שואלים: "מה זה מצועצעת?" בשבילי זה אומר… המון תכשיטים גדולים. למען הדיוק- ענקיים. טבעות שניתן לשקול בק"ג, עגילים שמגיעים עד הכתף, איפור זועק, ותוסיפו לזה בלונדינית זהובה ועיניים ירוקות ענקיות. היה לה חיוך מיוחד, גוף יפה. היא סיפרה לי, שהיא רוקדת בחוג לריקודי עם כבר 12 שנים ונחשבת לרקדנית מעולה. תארו לעצמכם אלו תמונות רצו לי בראש, כשדיברה על החוג לריקודי עם. בדימיוני ראיתי אותה מחוללת לה, ותכשיטיה הכבדים עימה מחוללים איתה. היא הייתה נשואה לצביקה 28 שנים. היו להם 3 ילדים. כולם כבר גדלו ופרחו מהקן החם שלהם. כך הסבירה לי. צביקה היה עובד התעשייה האווירית. אחד כזה שיוצא בבוקר מהבית ב- 06:15 וחוזר ב- 17:30 כמו שעון. עשרים וחמש שנים הוא עבד בתעשייה האווירית כמהנדס אווירונאוטיקה. היא הייתה קופאית ראשית בסופרמרקט גדול בבת ים. לפני שנתיים החליטה שנמאס לה. ביקשה להתגרש. צביקה קיבל זאת כרעם ביום בהיר. בהתחלה הוא ניסה לדחות ולבטל את בקשתה, אחר-כך, כשראה שהיא עקשנית, ניסו להגיע להסדר גירושין. היה להם המון המון רכוש. את חלקו הם צברו עם השנים ואת חלקו האחר הם קיבלו מירושות של שני הוריהם, כל אחד מהם. ניסו "בטוב". כשלא הסתדר, שלפו חרבות. כל אחד מהם שכר שירותים של עורך דין. מסתבר, שהם בחרו בשניים "טובים", כי חוץ מלקחת המון כסף, הם לא עשו דבר. כך טענה בפני. הם רק הבעירו את המדורה, שממילא הפכה לוהטת: "צביקה התחיל לריב איתי על כל סרוויס שאני ביקשתי… בהתחלה לא האמנתי, עכשיו אני נלחמת על כל בול מאוסף הבולים שלו"… אמרה ולא הוסיפה. עכשיו, נשענתי לאחור על הכיסא הענק שלי, והיבטתי בה תוך הרהורי חרטה על המקצוע שבחרתי בו… למה אי אפשר לגמור יפה? היה כתוב בבועה שמעל לראשי… ולא היה לכך כל מענה… היא ביקשה מעקב, כי היא שמעה שיש לו מישהי, מהשכונה, שנפגשת איתו כל יום. היא ביקשה לתעד כל תנועה שלו והתעקשה להזמין מראש מעקב של שבוע ימים. הסברתי לה, שאם יש לו מישהי, ועוד מהשכונה, הם לבטח יפגשו כל יום, במיוחד לאור העובדה, שהיא עזבה את הבית לפני חודשיים, וצביקה גר לבדו בבית הפרטי הקטן שבנו. "אבל…" היא התעקשה, "אני רוצה שיהיו לי כמה שיותר מפגשים שלהם", התעקשה, ואני… שלימדו אותי במקום שממנו אני בא… "נותנים – תיקח, מרביצים – תחזיר", לא אמרתי לא, ולחצתי את ידה בחום. "בסדר… נתחיל מחר", אמרתי תוך כדי לחיצת היד. למחרת בשעה 05:00 בבוקר, כפי שביקשה, המתנתי סמוך לביתו של צביקה. ברבע לשש הוא יצא מהבית עם כלב פודל קטנטן ולבן לטיול בוקר. הם הלכו מסביב לשכונה, כשצביקה נראה די סובל מכך. הייתי דרוך כמו קפיץ. זה לא קל, כשאתה יודע שהמאהבת מתגוררת קרוב. זה אומר שכל שניה האיש יכול להיכנס לכל בית ולצאת כעבור שעה, לאחר שנתן וקיבל את מנת הויטמינים שלו, ואני, אם לא אהיה עירני מספיק, אחשוב שהוא עדיין מסתובב עם ערימת הצמר הנובחת שלו מסביב לשכונה. בשש ועשר דקות הוא חזר לביתו, לאחר שליוויתי אותו בכל צעד ושעל. כעבור 5 דקות כבר המתין לאוטובוס של עובדי התעשייה האווירית, שהגיע לאסוף אותו. כשעלה על האוטובוס, התקשרתי אליה, עדכנתי אותה בפרטים, והמלצתי לה שאשוב למעקב אחר-הצהריים, לכשיחזור לביתו, אבל… היא הפתיעה אותי, כשהתעקשה שאמתין ליד ביתם: "אני משוכנעת, שהוא ייצא במהלך יום העבודה ויגיע הביתה ובטח יפגוש את הבחורה. אני מבקשת, שתמתין לו ליד הבית, ותצלם כל מי שנכנס אליו ויוצא ממנו". בלית ברירה הסכמתי. קרה לי כבר יותר מפעם אחת, שחשבתי שהבקשות של הלקוחות שלי לא בדיוק מתיישרות עם הצרכים המקצועיים של התיק, אבל כשהלקוחות מתעקשים, והם אלו שמשלמים, אין לי ברירה אלא להסכים. וכך עשיתי גם במקרה הזה. אתם חושבים, שהוא הגיע הביתה במהלך יום העבודה?… "גורנישט!" עד השעה 18:00 בערב, 12 שעות ברציפות המתנתי לו, וכשהוא ירד מההסעה ונכנס לביתו, כמעט וקפצתי עליו, מחבק אותו ואומר: "תודה לך! תודה לך שהגעת! עוד קצת והייתי הופך למאובן…" אבל שלטתי באינסיקט, ונשארתי ברכב. צביקה יצא מביתו כעבור 10 דקות, כשאליו מחובר ברצועה הצמר ההולך על ארבע. סיבוב של חצי שעה בגינה וחזר הביתה. עדכנתי אותה טלפונית, והיא ביקשה שאמשיך, עד שיילך לישון, משמע- עד שיכבו כל האורות בבית. זה אכן קרה בשעה 23:10. האורות כבו, ואני דהרתי לביתי, למקלחת טובה ולמיטה. למחרת חזר על עצמו הריטואל הקבוע: צביקה יצא בבוקר, שוב הצמר הלבן מחובר אליו ברצועה, שוב חזר לביתו, שוב עלה להסעה, ושוב התייבשתי ברכב. הפעם החלטתי לסיים את הספר הנפלא של בני גאון, שסיפר על הסטוריית כור, על עלייתה ועל נפילתה באקורדים צורמים. בדיוק כשסיימתי את הספר, הגיעה השעה 18:00 , וצביקה חזר כמו שעון לביתו, ושוב יצא עם הצמר מחובר לרצועה, ושוב טייל עם הצמר עד 23:00, עד שכבו האורות. עכשיו כבר הייתי עצבני. חייגתי אליה, הערתי אותה משנתה, ושאלתי: "תגידי, את בטוחה, שיש מישהי בחייו חוץ מערימת הצמר שלו? אין שום בחורה בתמונה! לא חבל על הכסף!?" שאלתי, קבעתי, כמעט צעקתי. אבל היא, חצי מנומנמת אמרה: "עוד לא פגשתי אדם נודניק כמוך , בוא תהיה סבלני ותיגמור את השבוע…" וטרקה את הטלפון. החלטתי, שבפעם הבאה שנשוחח, זה יהיה ביוזמתה, ונרדמתי קצת עצבני. עבר יום, עברו יומיים וגם שלושה, שבוע שלם עבר, והיא לא התקשרה. היה נשמע לי קצת מוזר, אבל…קיבלתי כסף מראש, והחלטתי שלא להיות נודניק, כפי שהטיחה בי. מה שכן- יכולתי להישבע, שלאדון צביקה יש מאהבת, כמו שלי יש, ותאמינו לי, אין לי !!! ביום שהשלים את השבוע התקשרה (סוף סוף) וקבעה פגישה. למחרת כשהגיעה למשרדי כולה מחייכת, שאלתי אותה: "תגידי, את לא מאוכזבת שאין אישה…?" בקושי סיימתי לשאול את השאלה, והיא קטעה את דברי: "יש לו! יש לו בטוח! אלא שהוא מתוחכם, וכנראה, לא ראיתם אותה!" דברים אלו היא אמרה מלאת ביטחון, ואני עוד שניה הייתי שולף את הקולט 43 שלי וסוגר עניין, אבל… התאפקתי. היא ישבה בחדר הצפייה, וראתה איך צביקה מתנה אהבים עם… נכון, ערימת הצמר שלו… במשך שבוע ימים רק הוא והכלב, והיא מדברת על "מישהי"… חשבתי לעצמי, בשעה שלקחה את הקלטת והדו"ח ונפרדה ממני לשלום כולה מחוייכת מאוזן לאוזן. הבטתי בדקלה מזכירתי, ואמרתי: "נפלאות דרכי האל"… וחייכתי. דקלה כבר הבינה, שמדובר בעוד לקוחה קצת…לא רוצה לומר מה. עברו חודשים אחדים, ולא שמעתי ממנה דבר, שום טלפון, שום מילה. באחד הימים קיבלתי זימון מעורך דינה להגיע לדיון בבית המשפט בעניינה. מייד חייגתי אליו. "תגיד", שאלתי, "על מה אעיד, שהרי לא הייתה לו אף אחת? "תגיע ויהיה בסדר", אמר לי הנפוח הננס, שלוקח 25,000$ לכל פרוק משפחה בע"מ וטרק לי את הטלפון. תהיתי ביני לבין עצמי, האם את ענין טריקות הטלפון הוא למד ממנה או זהו מן הסכם התנהגותי בין לקוחה לבין עורך-דינה... עברו שבועיים, והגעתי לדיון. פגשתי אותה בחוץ. "מזל טוב", אמרתי לה כשאני מחייך. "על מה", שאלה… "על העגילים החדשים", הצבעתי על הזוג העליון, בסידרה של 8 בכל תנוך, "איך שמת לב… אתה חוקר רואים", אמרה וחייכה. "לא", הצטנעתי, "פשוט ספרתי, ואז היו 7 בכל תנוך…" חייכתי. "תגידי", המשכתי בשיחה הידידותית, "על מה אעיד?" שאלתי אותה, והיא ענתה ללא כל היסוס, "על מה שהיה", ועוד לפני שסיימה, קרה לי השמש להיכנס לאולם. נכנסתי, נעמדתי על הדוכן, ונשבעתי לומר אמת… השופט פנה אליי חמור סבר ואמר: "אני מבין, שכבר הסבירו לך. מדובר בהחלטה לא קלה. חשוב לנו להבין, איך מטפל מר צביקה בחיי היום יום, בכלב "שלג" של בני הזוג, שכן שאלת החזקה עליו עומדת על הפרק…"פערתי עיניי, הבטתי ימינה, סורק את האולם, ראיתי אותה מאחורי עורך דינה, מחייכת כרגיל, והרגשתי איך הדם עלה לי לראש… הורידים שליד הרכות שלי התנפחו כמו צמיג אופניים בלחץ של משאבת משאיות גדולות… הפכתי אדום כמו עגבנייה… "אני מבין", אמרתי, "אני מבין…" ואז פתחתי את פי: "האיש טיפל בכלב במסירות ראוייה לשמה, האהבה בינו לבין הכלב גדולה מאוד, ראיתי ליטופים, חיבוקים, נשיקות, ממש רומן בין איש נחמד לערימת צמר, הולכת על 4, סליחה לכלב. אין ספק, שיש רומן רציני בין השניים" חייכתי לעבר השופט, וסובבתי ראשי אליה ואל עורך דינה… היא הייתה המוה... "נותנת לי לעקוב אחר כלב, ואומרת שיש רומן", אמרה הבועה שמעל ראשי, "אין ספק שהיה רומן, אין ספק"… ------------------------------------------------------------ * הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים. הכותב הינו אייל סברו, חוקר פרטי, בעליו של המשרד "רז חקירות". אתר: www.Raz-pi.co.il טל: 03-9566060. רז חקירות הינו משרד חקירות מומחה בתחום המעמד האישי. בעל מוניטין רב בתחום זה, ומפורסמים רבים הם חלק מלקוחותיו. ------------------------------------------------------------ |
